חייכתי.
"זה כמעט כאילו היופי בעולם מכאיב לי, מדכא אותי, אבל באותם רגעים אני חופשיה, כבר לא חנוקה, שלמה".
צחקתי.
"באחד הימים שבהם נכנסתי לדיכאון קליל וטיילתי בחוץ מתחת לשמיים עם ירח עגול וגדול שגנב את ההצגה לגיבורים האמיתיים, הכוכבים, חשבתי שיש אנשים שהם פשוט כאלה, שכל דבר קטן שובר אותם ומקשה עליהם לקום, יש כאלה שנוטים לזה, נוטים לדיכאון, ויש שלא.
הדיכאון הזה הוא לא עצבות, הוא ריקנות, נפילה והתחננות לתפיסה. כשאתה שביר, כמוני, כל דבר קטן מכאיב לך ויותר מכל: הפחד שנכנס עמוק עמוק כמו סכין חדה ללב.
איפשהו בדרך איבדתי את הערכה העצמית שלי ואני לא יכולה למצוא אותה, היא חמקה ממני בפתאומיות, או אולי בכלל נולדתי בלעדיה.
כישלון זו ריקנות, מבוכה זו ריקנות, המקום הזה הוא גן עדן לפעמיים, אבל הוא יודע לרסק אותי כמו שצריך. אני שבירה, אני כזאת קטנה שם, אני כלום והם הכל.
תחשבי שלא קיבלו אותך בחברה הרגילה וכשאת מגיעה לשם את בטוחה שיקבלו אותך, כי כולם אמורים להיות כמוך, זה מה שהם לפחות אומרים וזו גם התקווה האחרונה, כי אם לא יקבלו אותך שם, אז לא יקבלו אותך בשום מקום. ואז גם שם לא מקבלים אותך, ואין לך את הנחמה שבחכמה שלך כי היא כבר לא קיימת. הם יתעלו עליך בהכל, הם הצליחו לשבור ולבטל אותך.
ואין משהו יותר שובר מלאבד את המיוחדות, את החכמה, מלאבד את עצמך."
שתקתי.
החיוך היה שמחה, חופש.
הצחוק היה חונק, מרירות וריקנות, המסגרת הזאת.
השתיקה הייתה השבירה, הבלבול, הפחד.
;){kind=link}