ריציתי את אדם וחווה, לא ריציתי את עצמי.
ריציתי את עצמי, לא ריציתי את אדם וחווה.
התכסתי לאט בעלים, נעלמתי. אני עדיין מתכסת, עדיין נעלמת. נגלת ונעלמת תכופות. בכוחות הישיבה משכנעת לב כואב שהמצב יציב מאין כמוהו, מנחמת את עצמי שהוא יציב יותר מהיום של אתמול, משתכנעת שעוד כמה ימים הכל יעבור.
דיכאון הוא לילה ללא כוכבים. הוא נגלה ונעלם תכופות, משאיר כמה לילות מוארים, רק כדי להקשות על המעבר. הוא משלה ומחורר, גורם לך לשכב במיטה בלילות חסרי שינה ולזכור לילות שטופי כוכבים בהם המיטה הייתה חמה והשמיכה כיסתה עד הראש, מנחמת, כאומרת: "את יכולה לישון עד שלוש".
יש אנשים שנוטים לתחלופות מצב הרוח. אולי זו מחלה נפשית מהסוג הנפוץ, פסיכוזה הטבועה בראשית האדם מהיוולדו ומוכנה להתפרץ בכל רגע. היא מחכה לקצה נשרף שיפעיל מיד את מהלך ההיטמעות בין עלי שלכת בוכים, נעים וזעים. ואנחנו נלחמים. כחושבים שיש מוצא מתוך המנהרה. אבל המנהרה תלולה היא ודביקה, והלילה לעולם לא יתן מנוחה, הוא לא ישכיח מאומה.
"תנחמי את עצמך יקירה כי מחר כבר לא יהיה כל כך נורא".
;){kind=link}