תמיד רציתי לאשפז את עצמי באיזה מוסד. סגור או פתוח, מה זה משנה? למה צריכים להיות מושגים לדברים כל כך חסרי משמעות?
רציתי לאשפז עצמי באיזה מוסד ולחיות על פרוזאק לנצח. חלמתי על הסוריאליזם ועל השיגעון, חלמתי על הצרחות בלילה ועל השתיקה הכחושה שלי. כי במוסד אוכל להכיר כמה משוגעים לא מהעולם הזה, בדיוק כמוני. אולי גם איזה פסיכוזי אחד שיתאהב בפסיכוזה שלי ואני אתאהב בפסיכוזה שלו והוא יהיה כל כך יפה עד שכוכבי השמיים לא יוכלו להגיד לו "לא". על שפתי יהיה מרוח אודם סגול בצבע פירות יער ואז האודם יעלם ושפתי ישארו חיורות ועירומות. הוא יפרק אותן ברוקו החמים עד שלא ישאר מהם מאומה.
בשנה הראשונה אסבול מדיכאון ואז הוא יגיד לי ש:"המלנכוליה שלי כל כך יפה". אני רק אחייך כי למלנכולים אסור להגיד תודה. בשנה השנייה תהייה לי מאניה דיפריסה ואני אעופף כמו ציפור, ציפור יפה. ואז אני אשקע בתהום הנשייה והוא יזכור להגיד לי ש:"אני כל כך יפה כשאני בוכה". והוא גם יצייר אותי בפרופיל מרהיב כי הוא יודע לצייר. בשנה השלישית אסבול מהפרעה טורדנית כפייתית, הפעם הוא יגיד ש: "אני בסדר כמו שאני". בשנה הרביעית אסבול מדיכאון. אני והוא כבר שניים ולא יחידים, נחלוק פרוזאק מפה לפה. כי גם הוא לא בדיוק יצור שמח, אבל אנחנו נהייה שמחים ביחד והוא תמיד יגיד לי ש: "אני תמיד יפה כשאני עצובה".
;){kind=link}