יום אחד אהיה לאישה. הדובדבן יתנפץ ואני אפלוט יללה. יללה של שמחה וכאב. אני אטמע באושר. כבר לא אהיה השחור שבלבן, כבר לא אהיה השתיקה שברעש.
יום אחד ארגיש שלמה. שלמה עם המהות האופפת אותי ולא עוזבת. אולי אצליח לשנות את מהותי שדבקה בי מאז ומתמיד. במקרה כזה, יכול באמת להיות שאגיע לשלוות הדעת שמופיעה רק בחלומותיי הבדויים ביותר.
יום אחד לא אפחד מהשיחה. גם לא אחתום את שפתיי הקטנות במחשבה שפנינים לא יצאו מהן. לא אפחד מהמראה ששנים התעלמתי ממנה באופן כל כך שגור וטבעי, שדמותי שלי זרה לי. עוד לא אפחד מחוסר הסיפוק שלי את עצמי. לא אזעף עד צריבה ושריפה מבפנים על שעה מבוזבזת ללא לימודים.
עוד יעלם בי השד הפסיכותי.
עוד אלמד לדבר.
עוד אראה כיצד העינוי של היום משתלם.
;){kind=link}