אני לא מסתכלת להם בעיניים. אולי אני לא רוצה או אולי גם לא יכולה. הכל אצלי עובד על רתיעה, ואני מרגישה שהגעתי למבוי סתום, לנקודת האל חזור שממנה זה כבר לא יהיה אותו הדבר. אני רוצה לחזור להיות הילדה החופשית הזאת, שלא פחדה לדבר עם זרים ברחוב ולהכיר חברים חדשים, בנים וגם בנות; ולהישיר אליהם עיניים, רק כי זה כל כך טבעי.
אני כמעט פוחדת שמשהו בי הלך יחד עם התפרקות החבורה. ידידים מאז לא היו לי, זה בטוח, ובטח שלא כל כך קרובים. אבל משהו בי גם נשם לרווחה ברגע שכולנו הפסקנו לדבר והתפתחה איבה מוזרה בינינו, כאילו אנחנו חבורת זרים בתור ארוך במיוחד, לא מסתכלים אחד על השני, רק נועצים מבטים זועמים בקיר שממול, כשברור, ברור לכולנו שאיבדנו כל סבלנות אחד לשני. תחושת האופוריה שחשתי כשהייתי איתם דמתה להשפעת סמים. כל כך מדהים בטווח הקצר, תחושה עילאית שמתפוגגת בטווח הארוך וגורמת לבלבול בלילות ורק רצון לעוד. כל ההרכב הנואש הזה , לא היה חלק ממני. נקלעתי במלתעותיו מרצון. הרצון הדחוף הזה להיות חלק מקבוצת האנדרדוגים שלא שמים זין על אף אחד ( או לפחות מכריזים על זה ). כי הייתי יצור צמא לצומת לב ולהצגת השונות שלו. וזה היה כמו להשתחרר משלשלאות כשרבתי איתו והכל התפרק, כי סוף סוף יכולתי להיות אינדיבידואל משלי, שלא מתיימר להגדרה עצמית של פריקיות ומוזרות.
יכול להיות שהביטחון שלי אבד עם הזמן אחרי ההתפרקות. סביר להניח שבגלל התקופה הארוכה שלא החלפתי יותר ממשפט וחצי עם אחד מהגברברים בגילי. או אולי זה העניין של האגו שלי, שלפעמים אני בטוחה שהוא נפוח מאגו של גבר מפומפם. להסתכל לאחד מהגברברים האלה בעיניים, זה להראות שאכפת לי. ואגו נפוח כמו שלי לא יתן לי להישיר מבט ולתת לעיניי לספר את האמת: שכן אכפת לי.
הביטחון העצמי שלי שנמוך עד כדי כאב מנסה למנוע ממני את העלבון הגלוי שבלהראות שאכפת, ולהבין שלאנשים לא אכפת ממך. כי כשאת חיה בראש שלי, לאנשים שאת לא מכירה שנים אף פעם לא אכפת.
התהייה המענגת של: "האם הם חושבים עלי? או "האם הם חשבו שאני יפה?", נמשכת רק לשנייה. כי אז עוצרת אותי הבושה שבהבנה, שלא! הם לא חושבים עלי.
באותו רגע כשישבתי במתמטיקה והוא התיישב לידי, מדיף ריח שהיה מעין ערבוביה של בושם וזעה ( אולי זו הייתה הזעה שלי, כי אני מזיעה באופן קבוע ואני מודה שהקרבה שלו קצת סובבה לי משהו בבטן), רציתי שהוא ישים לב אליי. אבל כמו תמיד ידעתי שאני לא נערה יפה תכולת עיניים שמתאהב בה איזה נער נחשק. הוא גברבר, גבוה, שבולטים על פניו הזיפים החומים כצבע שערו. והוא חכם. חכם מדי, כי כולם שם חכמים. אבל הוא גם יפה, קצת יפה, רק קצת, עם כל כמה שקשה להודות בזה.
וכשהוא דיבר איתי, אפילו אם רק על מתמטיקה ועיניו המסתתרות מאחורי המשקפיים חיכו שאענה, כאב לי להסתכל עליו, כאילו ברגע שאסתכל הוא ישים לב לכיעור שלי, מבפנים או מבחוץ. כי לפעמים אני מדמה את עצמי, לחולצת טריקו, פשוטה מדי, גם מבפנים וגם מבחוץ
אני לא מסתכלת להם בעיניים. אולי אני לא רוצה או אולי גם לא יכולה. הכל אצלי עובד על רתיעה, ואני מרגישה שהגעתי למבוי סתום, לנקודת האל חזור שממנה זה כבר לא יהיה אותו הדבר. אני רוצה לחזור להיות הילדה החופשית הזאת, שלא פחדה לדבר עם זרים ברחוב ולהכיר חברים חדשים, בנים וגם בנות; ולהישיר אליהם עיניים, רק כי זה כל כך טבעי.
אני כמעט פוחדת שמשהו בי הלך יחד עם התפרקות החבורה. ידידים מאז לא היו לי, זה בטוח, ובטח שלא כל כך קרובים. אבל משהו בי גם נשם לרווחה ברגע שכולנו הפסקנו לדבר והתפתחה איבה מוזרה בינינו, כאילו אנחנו חבורת זרים בתור ארוך במיוחד, לא מסתכלים אחד על השני, רק נועצים מבטים זועמים בקיר שממול, כשברור, ברור לכולנו שאיבדנו כל סבלנות אחד לשני. תחושת האופוריה שחשתי כשהייתי איתם דמתה להשפעת סמים. כל כך מדהים בטווח הקצר, תחושה עילאית שמתפוגגת בטווח הארוך וגורמת לבלבול בלילות ורק רצון לעוד. כל ההרכב הנואש הזה , לא היה חלק ממני. נקלעתי במלתעותיו מרצון. הרצון הדחוף הזה להיות חלק מקבוצת האנדרדוגים שלא שמים זין על אף אחד ( או לפחות מכריזים על זה ). כי הייתי יצור צמא לצומת לב ולהצגת השונות שלו. וזה היה כמו להשתחרר משלשלאות כשרבתי איתו והכל התפרק, כי סוף סוף יכולתי להיות אינדיבידואל משלי, שלא מתיימר להגדרה עצמית של פריקיות ומוזרות.
יכול להיות שהביטחון שלי אבד עם הזמן אחרי ההתפרקות. סביר להניח שבגלל התקופה הארוכה שלא החלפתי יותר ממשפט וחצי עם אחד מהגברברים בגילי. או אולי זה העניין של האגו שלי, שלפעמים אני בטוחה שהוא נפוח מאגו של גבר מפומפם. להסתכל לאחד מהגברברים האלה בעיניים, זה להראות שאכפת לי. ואגו נפוח כמו שלי לא יתן לי להישיר מבט ולתת לעיניי לספר את האמת: שכן אכפת לי.
הביטחון העצמי שלי שנמוך עד כדי כאב מנסה למנוע ממני את העלבון הגלוי שבלהראות שאכפת, ולהבין שלאנשים לא אכפת ממך. כי כשאת חיה בראש שלי, לאנשים שאת לא מכירה שנים אף פעם לא אכפת.
התהייה המענגת של: "האם הם חושבים עלי? או "האם הם חשבו שאני יפה?", נמשכת רק לשנייה. כי אז עוצרת אותי הבושה שבהבנה, שלא! הם לא חושבים עלי.
באותו רגע כשישבתי במתמטיקה והוא התיישב לידי, מדיף ריח שהיה מעין ערבוביה של בושם וזעה ( אולי זו הייתה הזעה שלי, כי אני מזיעה באופן קבוע ואני מודה שהקרבה שלו קצת סובבה לי משהו בבטן), רציתי שהוא ישים לב אליי. אבל כמו תמיד ידעתי שאני לא נערה יפה תכולת עיניים שמתאהב בה איזה נער נחשק. הוא גברבר, גבוה, שבולטים על פניו הזיפים החומים כצבע שערו. והוא חכם. חכם מדי, כי כולם שם חכמים. אבל הוא גם יפה, קצת יפה, רק קצת, עם כל כמה שקשה להודות בזה.
וכשהוא דיבר איתי, אפילו אם רק על מתמטיקה ועיניו המסתתרות מאחורי המשקפיים חיכו שאענה, כאב לי להסתכל עליו, כאילו ברגע שאסתכל הוא ישים לב לכיעור שלי, מבפנים או מבחוץ. כי לפעמים אני מדמה את עצמי, לחולצת טריקו, פשוטה מדי, גם מבפנים וגם מבחוץ