והכי גרוע זה שאני יודעת שזה יחמיר כי עדיין בכלל לא התחילו הלימודים וכשהם יתחילו אני אשקע בהם וכל פיסת חיים אחרונה שנשארה ממני תלך לה , ובקיצור זה שיט גדול .
קצת קשה לי לדבר על זה עם האנשים שקרובים אליי ואני מרגישה שכל החוויה הזאת והפחד ממה שהעתיד צופן לי מתחילה לסגור אותי לאט לאט , לאטום אותי מהעולם ולשאוב את כל האנרגיות שלי .
אני מתגעגעת לאנשים שבאמת מכירים אותי (כמה שאפשר) במהלך הימים, ובלילות כשאני סוף סוף יכולה להירגע בחיקם אני בורחת אל תוך עצמי ונסגרת , מבקשת להישאר לבד ואומרת שהכל בסדר ושגם אם לא יהיה טוב מבחינה חברתית או לימודית אז אז גם יהיה בסדר כי אני אתמודד , לבד.
הקושי הוא ענק לפני שהוא אפילו התחיל כי הפחד מוסיף לזה ומחלחל אליי.
;){kind=link}