אני מכירה ימים כאלה.
זאת התקופה.
חוויתי אותה כל כך הרבה פעמים שהיא כבר לא מעניינת.
לחץ.
עשיית דברים ביתר מהירות כדי לנצל את הזמן.
שינויי מצבי רוח (לא קיצוניים במיוחד).
אחרי שאני באה הביתה מבית הספר, מבואסת ,אפילו לא יודעת למה ,שעה של אכילה וצפייה בטלויזיה מספיקה לי כדי לשכוח מהכל.
אז למרות אין לי על מה לכתוב החלטתי לשתף אותכם בדפים ובקלסרים שמוחבאים עמוק בתוך קלסר הפוקימון על המדף.
אז הנה משהו שכתבתי ב- 13\9\22.
יום לפני שכתבתי את זה עלה לי פלשבאק מחופשת הקיץ.
פתאום נזכרתי בזה.
המלצר, שהיה מבוגר יחסית לשאר, ניגש אלינו כשבידו החשבון , פנה אליי ואמר משהו בצרפתית.
עיניי הפעורות הופנו לדודה שלי שהיתה היחידה שביכולתה להסביר לי מה אמר.
"הוא אמר שהילדה היפה עם השמלה הלבנה, שנראת כמו מלאך תקרא את החשבון "אמרה דודה שלי באנגלית כדי שהשולחן כולו יבין.
חיוך התפשט על פניי, חיוך שאמר תודה.
זה היה אחד מהימים האחרונים שלנו בניס שבצרפת וכבר אפשר היה להרגיש את הסוף.
באותו יום החלטנו ללכת למסעדה כדי לחגוג את יום ההולדת ה-50 של דודה שלי, וזו גם הייתה הזדמנות מושלמת ללבוש את השמלה הלבנה ששמרתי לאירוע מיוחד.
השמלה הייתה מחוסה בתחרה לבנה וישבה על גופי כאילו נטפרה במיוחד בשבילי.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלבשתי אותה וזה היה האירוע הראשון שהיה מתאים ומספיק חשוב בשבילי כדי שהשמלה הלבנה תצא מהארון.
היא התאימה לפרופורציות הקטנות של גופי, להיות לא גבוהה במיוחד ולכתפיי הצרות.
היה לה את הכוח לגרום לי להראות תמימה ויפה כמלאך
;){kind=link}